במעבר למדינה אחרת, אנחנו רגילים.ות לחשוב על קשיי שפה, בירוקרטיה, עבודה, זוגיות, ילדים.ות. מעט מאוד מדברים.ות על הקשיים שמגיעים כשההורים שלנו מתחילים להזדקן, במקום רחוק מאיתנו.

זהו אחד הפרקים המורכבים ביותר בחיי אנוש: המציאות שבה “הילדים.ות של פעם” הופכים.ות בהדרגה לדור המטפל, וההורים הופכים פגיעים, שבריריים ולעיתים חולים. זהו "שינוי תפקיד" (Role Transition), שמביא איתו פרידה ואבל, לצד פוטנציאל להתחדשות ולהתפתחות.  

התהליך הזה קורה לרוב בני.ות האדם. אבל כשמדובר בהגירה, שינוי התפקיד הזה לא מתרחש בחדר ממול, אלא במרחק של אלפי ק”מ, ומוסיף רובד נוסף לחוויה המורכבת. 

למי שנמצאים.ות במצב הזה חשוב להבין מה קורה שם בפנים, ולהכיר דרכים להתמודד איתו. במאמר הזה ננסה לסייע בכך. נתמקד בסיטואציה של טיפול בהורים מזדקנים, אך המורכבות הרגשית יכולה להתקיים, כמובן, גם מול חברים.ות ובני.ות משפחה אחרים.ות, שלצידם.ן לא נוכל להיות בזמן של שינוי ומצוקה.

אובדן מעורפל: להבין את מה שמתפוגג לאט

אחת מהדרכים להתבונן במצב היא דרך ההמשגה של הפסיכולוגית פולין בוס – "אובדן מעורפל" (Ambiguous loss). זהו רגע שבו משהו יקר לנו משתנה ואובד, אבל לא “נעלם”. בניגוד לאובדן חד משמעי, כמו במוות, כאן מדובר באובדן מעומעם. 

למשל: ההורים עדיין כאן, אבל כבר לא מה שהיו. המשפחה עדיין קיימת, אבל המבנה שלה השתנה. אנחנו עדיין ילדים.ות של מישהו, אבל כבר לא הילדים.ות שיכולים.ות “לקפוץ לעזור”. הקשר קיים, אבל כבר לא אותו קשר. 

המעורפלות הזו מייצרת עומס נפשי משמעותי: קשה להתאבל על מה שלא נעלם באמת, וקשה להשלים עם מה שקיים ואובד באותה העת. אי־אפשר להחזיר את מה שהיה, אי־אפשר לעצור את הזמן, ואי־אפשר פשוט להיפרד ולהמשיך הלאה. 

זה מצב מבלבל, מציף וקשה לארגון. אנחנו נעים.ות בין רצון לברוח לרצון להתקרב, ומחזיקים.ות בו־זמנית רגשות רבים ולעיתים סותרים. אצל מהגרים.ות מתעוררת לעיתים דאגה מתמדת למה שקורה "שם", ספקות וחרטה, אשמה על המרחק, הכרת תודה על החיים שנבנו כאן, כעס על הנסיבות, ולפעמים גם תחושה ש"בגדנו" – בעצמנו, באחים.ות, ובהורים.  

איך הישראליות שלנו משפיעה על התחושות סביב הזדקנות ההורים?

בזמן שאובדן מעורפל קיים אצל מהגרים.ות רבים.ות בעולם, לנו בישראל יש שכבה נוספת של מורכבות. מבחינה סוציולוגית מופיעה, בחלק ניכר מהחברה הישראלית, תופעה שמכונה משפחתיות (Familism). זה מונח שמסמן משפחה שבה המחויבות בין הורים וילדים.ות נתפסת כמשהו טבעי, מובן מאליו, כזה ש"אמורים.ות" לעשות.

איך משפחתיות מתבטאת בחיי היומיום?  אחריות רגשית ומעשית חזקה של הילדים.ות על ההורים; ערך תרבותי גבוה לנוכחות פיזית ורגשית; ציפייה הדדית לסיוע בין־דורי – בטיפול בהורים מזדקנים, בעזרה סבאית בטיפול בילדים.ות; גבולות מטושטשים בין אישי למשפחתי, ועוד. 

כל אלו לא קיימים בכל תרבות. במשפחות רבות בגרמניה, למשל, התנהגויות אלו אינן מצופות או נפוצות. טעימה מכך נמצאת, למשל, במאמר שכתבנו על פערי תרבות ברגעים משמעותיים בחיים.  

כשאין מי שיביא מרק עוף: על פערי התרבות ברגעים המשמעותיים של החיים

משפחתיות מייצרת לפעמים מתח בין מה שניתן לכנות "כיבוד הורים" – נורמה של כבוד להורים, טיפול והדדיות – לבין אינדיבידואליזם, שמתעדף חיים אישיים, בחירה והגשמה עצמית. 

בהרבה מקרים, מהגרים.ות שגדלו בתוך תרבות משפחתית חווים.ות את שני הקולות במקביל: האינדיבידואליזם שתרם להגירה וליצירת חיים של הגשמה עצמית, לצד תחושת הרצון והמחויבות להיות שם עם ההורים בתקופת החיים האחרונה שלהם. 

המורכבות הזו מלווה לעיתים במצוקה רגשית ברורה. מתעוררת תחושה של “להיות בין שני עולמות”: הרצון להמשיך לבנות חיים כאן, לצד חשש עמוק לאכזב, לפספס או לנטוש. אלה רגשות מוכרים ונפוצים, וחשוב לדעת שהם טבעיים ומהווים עדות לעומק הקשר ולכובד האחריות שהמציאות הזו – של להיות מהגרים.ות עם הורים מזדקנים – מניחה על הכתפיים.

ללוות בלי להיות שם: איך נראה "טיפול מרחוק"?

בעשור האחרון מחקרים ראשוניים מראים שגדילה בשיעורי ההגירה תורמת לכך שמספר הולך וגדל של מהגרים.ות מטפלים.ות בהוריהם.ן מרחוק. זוהי צורה מסוימת של טיפול במשפחה, המכונה "טיפול מרחוק" או Caregiving at a Distance.

טיפול מרחוק יכול לכלול, למשל:  

– ליווי בירוקרטי – החזקת הסדר בכל מה שקשור לטפסים, ביטוחים, פרוצדורות חוקיות ועוד  

– מעקב רפואי ושיחות עם רופאים.ות  

– מחקר ולוגיסטיקה בהקשר לסיעוד בבית ובמוסדות  

– השתתפות בקבלת החלטות תוך החזקה של פרספקטיבה רחבה וחיצונית, שמביאה לפעמים יותר שקט וסדר למי שנמצאים קרוב יותר  

– אחזקת המשפחה כולה מבחינה רגשית  

– תמיכה באחים.ות שנמצאים.ות בארץ – בעומס, בכאב, בתסכול שלהם.ן  

חשוב לשים לב ש"טיפול מרחוק" מתאפיין בנוכחות ומעורבות. זו לא אותה נוכחות שמתאפשרת מקרבה פיזית, אבל היא אמיתית ומורגשת, גם כשהיא אחרת. לפעמים, אפילו, הנוכחות של מטפל.ת מרחוק מאפשרת חלוקת תפקידים מועילה במשפחה, שמנצלת לטובה את השילוב בין נקודת מבט חיצונית ופנימית. 

אז מה לעשות? כמה כיוונים לחשיבה מחודשת 

אין דרך מושלמת להיות ילד.ה של הורים מזדקנים כשחיים במדינה אחרת. אין ציון עובר. אין תסריט “נכון”. יש חיים, קושי, ואהבה שמתבטאת בדרכים שונות.

השאלות "מה נכון לעשות?" ו"האם אני עושה מספיק?" הן טבעיות, אך מבקשות מדד שלא באמת קיים. אין “מספיק” אובייקטי כשמדובר בקשר, בזקנה ובהגירה. 

במקום זאת, אפשר לעבור משאלת הכמות לשאלת הכוונה: לא כמה אני עושה, אלא איזה יחס אני מביא.ה לתוך הסיטואציה הזו. אפשר לשאול, למשל:  

"מה חשוב לי לשמור בקשר עם ההורה / האח.ות בתקופה הזו?"  

או: "אילו ערכים — חמלה, נאמנות, גבול בריא, בהירות — אני רוצה שיעמדו בבסיס ההחלטות שלי?"

אפשר גם לשים לב למה קורה אצלנו, כדרך להבין מה מתאים לנו: מתי משהו בי מתכווץ — ומה הוא מבקש שאשים לב אליו? מה מרחיב אותי — ואיך אפשר לתת לזה יותר מקום?

אלו שאלות שמובילות לעמדה פנימית שמאפשרת לנשום, לבחור ולהחזיק מורכבות בלי להתפרק. להצליח לחיות עם מצב שבו כל בחירה היא גם נכונה וגם כואבת. 

המציאות של חיי נדידה, תנועה והגירה מזמינה להחזיק שתי אמיתות בו־זמנית: אני אוהב.ת את ההורים שלי. ו– אני אדם עם חיים משלי.  שתי האמיתות קיימות בצדק, זו לצד זו — ואף אחת מהן לא מבטלת את האחרת.

המרחב הזה שבו אנחנו חיים.ות — בין אהבה למרחק, בין אחריות לבחירה — איננו תקלה. הוא חלק בלתי נפרד מסיפור ההגירה, וככל שהשנים עוברות הוא נוכח יותר ויותר, באיזורי חיים שונים.

זה לא פשוט, אבל זה אפשרי. ואנחנו כאן כדי להזכיר — שאת.ה לא לבד בזה.

זקוקים.ות למרחב בטוח לשיחה? אנחנו כאן.  

קו הקשב של "מתן" פתוח עבורכם.ן לשיחות אמפתיות, דיסקרטיות, ללא שיפוט. אפשר לדבר על געגוע, בדידות, שחיקה — וגם על רגעים יפים שנחוו לבד. הקו פתוח מדי יום בין השעות 20:00–22:00, ובימי שלישי וחמישי בין 10:00–12:00 בבוקר.  במספר 0800-0001642 (למחייגים בגרמניה),  +49-30-23283794 (למחייגים מכל אירופה)  ובשיחת וואטסאפ למספר +49-176-84958019.

הצטרפו לניוזלטר של מתן וקבלו עדכונים שוטפים על מאמרים, אירועים וסדנאות, להרשמה לחצו כאן