דנה, 47, ברלין: לפני שבוע התחלתי עבודה חדשה, ולראשונה אחרי יותר מעשרים שנה בגרמניה, לא אמרתי שאני מישראל כששאלו אותי מאיפה אני. אחרי החזרת החטופים הרגשתי תקווה זהירה שהחיים יחזרו למסלולם. וברגע הזה, כשהמילים פשוט לא יצאו לי מהפה, זה הפתיע ובלבל אותי. אני חושבת על זה מאז – האם מתישהו ירגיש שוב נוח להיות מהגרת ישראלית כאן? ואם לא – מה זה אומר על החיים שלי מעכשיו והלאה?
היי דנה, אנחנו איתך. המאורעות של השבועות האחרונים היו מורכבים עבור א.נשים שונים.ות בצורות שונות. ועבורנו כמהגרים.ות יש גם מורכבות ייחודית.
כמהגרים.ות, אנחנו מחזיקים.ות לפעמים שני עולמות בו־זמנית. בעולם אחד – במרחב הישראלי – נשמע לפעמים שיש תחושת הקלה, הצטמצמות זהירה של הפחד, נשימה ראשונה אחרי תקופה ארוכה, לצד תחושת דריכות, ושהמצב יכול להחמיר בכל רגע.
ובמרחב אחר – זה שאנחנו חיים.ות בו, כאן באירופה – המבט על ישראל כמעט לא השתנה. הפרספקטיבה האישית שלנו, הדיבור הציבורי, הדעות, הביקורת, היחס לישראלים.ות וליהודים.ות – הכול עדיין שם. ואנחנו מוצאים.ות את עצמנו נוכחים.ות ברמות שונות בשני המרחבים.
אנחנו חיים גם בשני זמנים: בישראל נדמה שמשהו נגמר ושלב אחר מתחיל, שמשהו השתנה ויכול להשתנות שוב בכל רגע. הזמן של ההגירה הוא זמן אחר – אנו בתהליך שינוי איטי יותר, שמלווה אותנו כבר שנתיים, של הבנת הזהות שלנו כמהגרים.ות ישראלים.ות. וזה תהליך שימשיך לקרות, במקביל למתרחש בארץ.
אנחנו גם שם וגם פה, ומאוד טבעי להרגיש "גם וגם". הגיוני שיש בנו חלק שמרגיש סוף סוף תקווה, ורוצה להאמין שהרע מאחורינו; ושיש חלק דרוך ומפוחד, עם עין על מה שקורה בארץ. טבעי שיש חלק שרוצה פשוט לחזור לשגרה, לקום בבוקר בלי לבדוק חדשות; וחלק שמרגיש כעס ואכזבה — מול ישראל, מול העולם, מול עצמנו, מול הסביבה בברלין. חלק שפשוט מותש מהרגשות, מהשיחות עם א.נשים. חלק שרוצה לפעול, להתנדב, לכתוב, לתקן – ולפעמים שוכח לנשום. חלק שמרגיש געגוע לעצמו שלפני שנתיים. חלק ששואל: “מה זה להיות ישראלי.ת בשלב הזה?”.
כולם טבעיים ומתאימים במצב הנוכחי.
רווחה נפשית, בתקופה כזו, לא נובעת מהחלטה “להירגע” או “להיות אקטיבי.ת”, להתחבר לחלק אחד בלבד. היא מתחילה מהרשות להכיר בכל אחד מהחלקים, ולהיות בתקשורת עם כולם.
אפשר לשאול בעדינות: מה כל חלק בי צריך עכשיו כדי להרגיש בטוח? נוכח? נראה? אולי חלק אחד מבקש מנוחה, אחר מבקש להפגין, אחד רוצה לדבר, אחר דווקא לשתוק. ואז, ננסה לבחור, ביום־יום, פעולות קטנות שעונות על כמה שיותר מהצרכים האלה: רגע של הצבת גבול, רגע של נשימה, רגע של חדשות, רגע של חיבוק, רגע של תחביב.
אנחנו לא צריכים.ות לפתור את הריבוי בתוכנו, אפשר ללמוד לחיות עם המורכבות הזו. להחזיק את כל המרחבים והזמנים האלה יחד.
אם גם את.ה רוצה לקבל עצה מהצוות המקצועי של "מתן" – אפשר לשלוח לנו שאלות לכתובת המייל [email protected] .
לתשומת לב –
- השאלות ייענו במסגרת הניוזלטר החודשי של "מתן".
- נשמור על פרטיותך ולא נפיץ את כתובת המייל ואת שמך. אנא ציינ.י במייל את גילך ואת השם הפרטי שלך, שיופיעו בניוזלטר.
- ננסה לענות לכל השאלות, אבל לא נוכל להבטיח ששאלתך תיענה.