נועה, 32:
הגעתי לברלין לפני כמה שנים. הייתה הזדמנות עבודה, הייתי צריכה שינוי, משהו אחר. לאט לאט התאקלמתי, מצאתי קהילה, חברים.ות, א.נשים שאני מתחברת אליהם.ן. ובברלין, גם כאישה קווירית, היו לי יותר אפשרויות למצוא את הקהילה שלי מאשר בחוויות קודמות שהיו לי. הרגשתי יותר שייכת, שסוף סוף יש לי אוויר. גם עם כל מה שמורכב בגרמניה, איכשהו זה הרגיש כמו בית, יותר מישראל.
בשנים האחרונות משהו התערער. בקהילה שלי, עם האנשים שהם הכי חלק מהחיים שלי ושאני מאוד אוהבת, הייתה לפעמים שתיקה לגבי מה שקרה, ולפעמים גרוע מזה. חלקם.ן ממש ניתקו קשר. הרגשתי שאין לי רשת תמיכה שתעזור לעכל ולהתאבל. עם ישראלים.ות, מצד שני, אני מרגישה שיש בי חלקים שרק הם.ן יכולים.ות להבין, אבל במפגש עצמו גם ברור שיש בינינו דברים שלא מתחברים, ושמאוד קשה לדבר אותם. גם איתם אין את התחושה הזו של הבנה וקהילה מחבקת.
עבדתי קשה, בהגירה, ליצור פה שורשים ובית. וכאילו התברר שהם פחות חזקים ממה שחשבתי, וברלין לא מרגישה כבר כמו המקום שמאפשר לי לנשום. אבל גם ישראל לא מרגישה שלי. אני מרגישה ממש כמו נוודת בלי בית, לא יודעת לאן אני שייכת. ומחזיר אליי הרבה מהעייפות, מהתלישות ומהחרדות של השנים הראשונות של ההגירה.
היי נועה,
כתבת כמה שורות, שמספרות על שלוש זהויות כואבות, ושיוצרות יחד חוויה שגדולה מסך חלקיה, וכואבת באופן מיוחד משלה.
יש לך זהות קווירית. זהות שנמצאת תחת איום מוגבר בתקופה הזו, כשבגרמניה ובעולם מופיעים יותר שמרנות, שיח פוליטי יותר מורכב וקשה, וגם מלחמה נגד הקהילה הלהטבית במקומות מסוימים. הרווחה הנפשית של חברי.ות הקהילה הקווירית נפגעת מכך. גם בברלין, עם כל הפתיחות והחופש שהיא מציעה.
ואז יש את הישראליות. זהות מאוד לא פשוטה בתקופה הזאת – מלחמה ברקע, תנודתיות פוליטית, וכאב שמבקש מקום. אבל מול הכאב הזה, שתי הקהילות שיכלו להחזיק אותך – הקווירית והישראלית – לא הצליחו להכיל אותך במלואך. בקהילה הקווירית הייתה שתיקה, ולפעמים גרוע מזה, ניתוק. עם ישראלים.ות יש הבנה לחלק ממך, אבל גם שם יש דברים שלא מתחברים. כלומר: בדיוק כשהייתה לך הכי הרבה צורך בקהילה מחבקת ומייצבת, גילית שאף אחת מהן לא מחזיקה את מלוא מי שאת. זה לא "סתם" מכאיב. זה לקח ממך משהו שחשבת שיש לך, ושיכול לתת ביטחון, תמיכה והבנה.
ואת גם מהגרת. עם כל מה שהגירה מביאה עמה: געגוע, תלישות, עבודה הבלתי נפסקת לבנות בית בשפה אחרת, בכללי משחק אחרים. כתבת שעבדת קשה ליצור שורשים ועכשיו גילית שהם פחות עמוקים ממה שחשבת. זה אחד הגילויים הכי מכאיבים שיש בהגירה. ולא במקרה הוא מחזיר אלייך את העייפות והחרדות של השנים הראשונות – משהו שבנית עם הזמן מתערער.
הגוף נפש שלך הוא מרחב שבו כל הזהויות האלו נפגשות, מצטלבות, ונשארות לגור. במפגש הזה הזהויות לא פשוט מתווספות זו לזו. הן יוצרות חוויה חדשה לגמרי. מה שאת חיה הוא לא הגירה + קוויריות + ישראליות, אלא משהו שאין לו שם מוכן. שמאוד קשה למצוא מישהו.י שיכיל אותו במלואו. ומכאן הבדידות שאת מתארת כל כך ספציפית. לא חסרה לך "קהילה" סתם. חסרה קהילה שמחזיקה יחד איתך את כל מה שאת, את כל הזהויות שלך, יחד, באותו מקום.
התחושה שאין אדם או מקום כאלו בעולם באמת יכולה לקחת לנו את האוויר מהריאות. היא עלולה לבוא עם עצב, כעס, בלבול, ועם מתח שלא תמיד יש לו שם, שרק יושב ברקע של הבוקר, של הצהריים, של הערב. עייפות שלא קשורה רק לשינה. הצפה שמגיעה גם ממקומות קטנים לכאורה. זה מוכר. זה מובן. וזה אמיתי.
כדאי לשאול את עצמך: איפה, ברגע הזה, יש לך עוד קצת אוויר? אולי אדם אחד שאיתו משהו נושם, גם אם הוא.היא לא מבינ.ה את הכל? אולי רגע ביום שבו הגוף מרפה קצת? ואם מוצאים.ות משהו כזה, שווה לשאול את עצמך "איך אני יכולה להרבות אותו, גם בקטן"?
שייכות אינה חייבת להיות מושלמת כדי להיות אמיתית. לא תמיד נמצא קהילה אחת שבה נוכל להביא את כל מי שאנחנו. לפעמים שייכות נבנית כפסיפס – היא מתחילה באדם אחד שמבין חלק מסוים בנו, במקום אחד שבו אפשר לנשום בלי להסתיר חלק מעצמנו, בהרגל יומי קבוע שמאפשר לגוף להירגע.
וכמובן שאנחנו פה…
מאיתנו, צוות 'מתן'
אם גם את.ה רוצה לקבל עצה מהצוות המקצועי של "מתן" – אפשר לשלוח לנו שאלות לכתובת המייל Info@matanline.de .
לתשומת לב –
- השאלות ייענו במסגרת הניוזלטר החודשי של "מתן".
- נשמור על פרטיותך ולא נפיץ את כתובת המייל ואת שמך. אנא ציינ.י במייל את גילך ואת השם הפרטי שלך, שיופיעו בניוזלטר.
- ננסה לענות לכל השאלות, אבל לא נוכל להבטיח ששאלתך תיענה.