הורות בזמן מלחמה – מחשבות, תובנות וכלים איך לעבור את התקופה הנוכחית

אני זוכר את הפעמים הראשונות שבהם טסתי. ההתרגשות מכל דבר קטן, הדיוטי פרי, השרוול עליה למטוס, אפילו ההסבר של הדיילות על מה לעשות במקרי חירום, היה מרתק ומסעיר (היציאת חירום היא פה פה ופה). עם השנים, לטוס נהפך להיות משהו מוכר יותר, ותהליך הטיסה נהיה פחות מרגש. מה שהיה משותף לכל הטיסות, שתמיד היה את ההסבר בהתחלה של הדיילות מה לעשות במקרה חירום. עם הזמן ההסבר נהיה מעין רעש רקע תוך כדי חיבור האוזניות לטאבלט.

אבל אם נפנה לרגע את תשומת הלב שלנו לפרט אחד בהסבר, נראה שישנה שם אמת עמוקה לגבי ההורות שלנו ששווה להתעכב עליה.

אם יש מצב חירום והמטוס במערבולת, מאבד כוחות, ההנחייה, בניגוד לאינסקט ההורי הראשוני, היא לשים את מסכת החמצן על פני ההורה. ורק לאחר מכן, על פני הילד. למה?

אם להורה לא יהיה את החמצן לתפקד, ההורה לא יוכל לשים את המסכה על פני הילד, לא יוכל להיות שם לשמור על הילד, לא יוכל להיות שם למלא את תפקידו כהורה. אם אין לנו חמצן כהורים – אנחנו משאירים את הילד להתמודד לבד.

חשבתי על הדוגמא של מטוס במצוקה/בחירום, מאחר ואפשר לומר שכולנו, הורים ישראלים/עם רקע ישראלי, חווים מאז ה07 באוטקבר, טיסה שנכנסה למצב חירום. אנחנו לא יודעים מה יהיה בסוף מצב החירום, אבל אין ספק שכולנו כרגע במצב של סחרור וחוסר בחמצן. ונשאלת השאלה, כיצד אנחנו יכולים לדאוג לחמצן שלנו, כדי שנוכל להיות שם בשביל הילדים שלנו.

לפני שנפרט על מספר כלים שיכולים להעשיר את רמות החמצן ההורי שלנו, נתייחס לעוד נקודה על החוויה שלנו כהורים, כרגע בזמן המלחמה ובכלל.

ישנה אמירה שאומרת – "יחד עם הלידה של התינוק, נולדת גם החרדה ההורית". כשהתינוק בא לעולם, הוא חסר אונים באופן מוחלט ותלוי בהורים, לכך שהוא ישרוד. ההורים מחוייבים לתפקיד שלהם, מטפלים ודואגים לילד, ומבטיחים לילד שלא יקרה מאומה, שתמיד נהיה שם להגן עליו. אבל זה לא נכון.

בתוכנו, בפנים, במקומות שמפחיד מאוד לגשת אליהם, אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להגן על הילד לחלוטין מהעולם. ושהעולם הזה שהבאנו את הילד אליו, הוא עולם לא מושלם. רוב הזמן אנחנו מוצאים את האיזון הנכון בין הצורך להגן ולשמור על הילד, ולבין הצורך שלו לחקור ולגלות את העולם, להסתכן, לפגוש דמויות חדשות, להתנסות, להכשל, להתגבר, לחיות. תהליך טבעי ובריא של התפתחות של ילדים כוללת ניפרדות מדמות ההורה המגוננת והשומרת. רק כך הילד יכול לגדול ולהפוך להיות בוגר עצמאי ובעל יכולות.

אבל הארועים האחרונים שינו את המשוואה. פתאום העולם הזה מרגיש הרבה פחות בטוח. ההבטחה שלנו לילד נשמעת חלולה וריקה. החרדה ההורית שחיינו איתה (בשלום כזה או אחר), פתאום מקבלת חיים משלה. זה יכול לגרום לנו לרצות לגונן עד בלי די, או בקצה ההפוך, להתייאש ולשחרר את ההגנה ההורית שלנו (כי מה הטעם בכלל). חשוב לומר, שבזמן לא נורמלי, כל תגובה היא נורמלית. ואנחנו נמשיך לחוות מנעד רחב של רגשות, תגובות והתנהגויות. מה שאנחנו יכולים לפעול למענו, ולמען בני המשפחה שלנו, זה לנסות לקבל מחדש את החמצן ההורי שלנו. את החמצן שיאפשר לנו למצוא איזון חדש.

כמה כלים/מחשבות על מה אפשר לעשות כדי להיות הורה מיטיב בזמן הזה –

1. לדאוג לעצמנו – אם זאת פעילות גופנית, מפגשים חברתיים, פעילות התנדבותית או פעילות אחרת סביב המלחמה, לבשל, להתנתק מהעולם עם סדרה מטופשת, הורדה של רמת חשיפה לחדשות ורשתות חברתיות.

הכוונה במאמר הזה היא לא לתאר את "רשימת 10 הדברים שרק אם נעשה אותם, נהיה בני אדם  שמחים, רגועים ומאושרים". המטרה היא לאתגר את ההבנה למה כהורים, (כמעט) כולנו לא דואגים מספיק לעצמנו. לרוב זה קורה כהורים מאחר ואנחנו מרגישים שאם נדאג לעצמנו זה בא על חשבון הילדים שלנו. ואפשר להוסיף בתקופה הזאת גם תחושת אשמה על עצם המחשבה לדאוג לעצמי בזמן של מלחמה וסבל.

כאן המקום לחזור לתמונה של מסיכת החמצן – אם נדאג לרווחה הבסיסית של עצמנו, נוכל באמת להיות שם בשביל הילדים שלנו.

2. הרגעת מערכת העצבים – בזמן של מצוקה, אנחנו מגיבים לכך באופן רגשי, אך גם באופן גופני. הגוף שלנו, דרך מערכת העצבים ומשם לשרירים שלנו, מתכווננים להגן על עצמו מהסכנה. מאחר וברוב הזמן אנחנו נמצאים במקום מוגן (רואים חדשות בטלפון במיטה, נמצאים עם הילדים בבית), אין באמת סכנה, אבל הגוף דרוך ולא רגוע. באופן דומה זה קורה גם אצל הילדים שלנו. לכן למצוא דרכים להרגעת מערכת העצבים דרך נשימות, הפעלת שרירים, תנועה, דמיון מודרך, יכול להיות דבר אפקטיבי (אפשר למצוא חומר על כך במאמרים נוספים כאן באתר של "מתן").
3. להוות עוגן יציב ומכבד – לילדים יש את הסנסורים הכי טובים בעולם לקלוט את התנודות העדינות (והלא עדינות) של ההורים שלהם. הם קולטים כשמשהו לא בסדר וכשיש מצוקה. אבל זה מסובך בשבילם להסביר את זה – איך זה יכול להיות שההורה החזק והיודע כל שלי, במצוקה. אם אין להם הסבר טוב לכך, זה מאוד מפחיד ומבלבל. לכן, גם בתוך התקופה הקשה הזאת, חשוב שנמצא את הדרך להמשיך להיות ההורה החזק והיודע להתמודד – הדרך לעשות זאת היא בתקשורת מכבדת מותאמת גיל – לא לשקר או להתעלם ממה שקורה. ומצד שני, לא לזרוק את החרדות והקשיים שלנו ישירות על הילדים. בהתאם לגיל הילד, צריך לתווך את המצב – יש עכשיו תקופה קשה, אבא/אמא עצובים, כועסים יותר מהרגיל, יש מלחמה – אבל שאנחנו, ההורים כאן, קשובים, שומרים על עצמנו, יודעים להתמדד.
4. רצף והמשכיות – אפשר להסתכל על משבר (Crisis) כמקרה שיש בו שבירה של רצף – רצף של חיים, מגורים, עבודה, חברות. ברגע שהרצף נקטע, אנחנו נדרשים לכוחות פנימיים רבים, לבחינה מחדש של החיים שלנו, ללמידה של מיומנויות חדשות, ולעתים להתאבל על הדבר שנלקח מאיתנו. ילדים יכולים לחוות קטיעה של רצף גם כמשהו מאיים. לכן, גם אם יש שינוי באורח חיים בעקבות המצב, חשוב לתווך אותו לילדים, לראות איך יוצרים רצף חדש, ולשים לב לתגובות של הילדים לסיטואציה.
5. להיות קשובים להזמנה לשיח – בפנטזיה ההורית הילד שלנו ניגש אלינו (אם היא ילדה בת 4 או מתבגר בן 16) וישר פותחים בשיחה מלב אל לב על כל מה שעובר עליהם. המציאות במקרים רבים היא "אז איך היה בגן?", "בסדר". אבל הילדים שלנו כן שולחים לנו כל הזמן רמזים רבים במשך היום לגבי העולם הפנימי שלהם. זה יכול לבוא באופנים רבים ולאו דווקא מילוליים – שינויים בהתנהגות, ביטוי ביצירה וציורים, חלומות, שיחה על תחום אחר לחלוטין, משחקי מחשב, ועוד ועוד. אם נהיה סקרניים, קשובים ויצירתיים, נוכל לקבל הצצה יותר טובה לחוויה ולסיפור של הילדים – ובאופן הזה, להיות שם בשבילם. אם ישנה אפשרות ושיתוף פעולה מצד הילדים, אפשר גם לפנות באופן ישיר ולגעת בנושא עצמו (מלחמה, פחדים, התמודדות, חשיפה לא מותאמת לתכנים), כל עוד עושים את זה באופן סקרן, לא שיפוטי ומכבד.
6. בהמשך ליצירת תקשורת וקשר – מודל "גשר מאח"ד" – זהו מודל מוכר בתחום הטראומה והחירום שפותח בישראל על ידי פרופ' מולי להד. המודל מתאר שישה ערוצים שדרכם אנחנו מתקשרים עם העולם. כאשר בשעת חירום ומצוקה, לכל אדם יש ערוץ/ים דומיננטי/יים. הערוצים הם – גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה, דמיון. שווה לחשוב על הערוצים שלנו שפועלים כשאנחנו במצוקה (למשל – כשאני במצוקה, אני זקוק לחברה. או אני זקוק לקשר רגשי קרוב) ולנסות לעבוד דרכם. ולאחר מכן גם לחשוב על הערוצים שפועלים אצל הילדים שלנו ולתקשר איתם דרך ערוצים אלו (קישור לסרטון אנימציה קצר שמסביר את המודל).

7. להפסיק להתאכזב מכך שאני לא ההורה המושלם – כל עוד אני עושה את מיטב יכולתי, אני ההורה הכי טוב שאני יכול להיות. וזה בסדר גמור. אם אנסה להיות כל הזמן ההורה המושלם, הכשלון מובטח.

שיהיו ימים שקטים ורגועים לכולנו.

ולסיום נזכיר שבמתן אנחנו לא מומחים בהורות, אנחנו מומחים בלהקשיב. ואם זה משהו שיכול למלא את החמצן ההורי שלך, אפשר תמיד להתקשר לשיחת תמיכה טלפונית.