1. לשים לב למה שקורה בגוף – אחרי מפגש, לשאול: יצאתי קצת יותר רחבה ורגועה, או מכווצת ומרוקנת? הגוף לפעמים מזהה אילו מקומות מזינים אותנו עוד לפני שהמחשבה מצליחה לנסח זאת.
2. לחפש א.נשים, לא רק קהילות – לפעמים קבוצה שלמה מרגישה לא בטוחה, אבל בתוכה יש אדם אחד שאפשר ליצור איתו קשר אמיתי. שיחה אישית יכולה להכיל את מה שהמרחב הקבוצתי לא מאפשר.
3. לטפח עוגנים שאינם תלויים במקום – הרגלים וטקסים שלנו עם עצמנו: קפה של בוקר, טקס סידור מיטה, קיפול כביסה תוך האזנה ל"שיר כביסה" קבוע, שיחת טלפון קבועה עם חבר.ה פעם בשבוע או חודש, אוכל "צ'ופר" מיוחד פעם בשבוע. הרגלים קבועים וריטואליים יוצרים רצף של שייכות – לעצמנו – גם כשהיחס לעיר, למדינה או לקהילה משתנה.
4. לבקש במפורש את סוג הנוכחות שצריך – למשל: "אני לא מחפשת כרגע דיון, אלא מישהו.י שיקשיב לכאב שלי." לא כולם.ן יודעים.ות איזו נוכחות אנחנו צריכות, ולפעמים כדאי לומר זאת במפורש.
5. למפות מה מחפשים.ות בכל קשר – עם מי אפשר לדבר על ישראל? ליד מי אפשר להיות קווירית בחופשיות? עם מי אפשר לנוח? לא כל אדם צריך לתת הכול כדי שהקשר יהיה משמעותי.
6. להבחין בין אי־הסכמה לבין מרחב לא בטוח – אפשר להרגיש קרבה גם לא.נשים שלא מסכימים.ות איתנו, אם יש שם כבוד, סקרנות ויכולת להקשיב. אבל מקום שדורש מאיתנו להצטמצם, להסתיר חלקים מעצמנו או לספוג עוינות אינו מקום שחייבים להישאר בו.
7. לתת מקום גם לאבל – אובדן של קהילה, אמון או תחושת בית הוא אובדן ממשי. לא תמיד צריך למהר להחליף את מה שאבד. מותר להתאבל על מה שהשתנה.