דליה,67
אני גרה בברלין כבר כמה שנים, ובבחירות הקרובות אני לא רוצה לטוס לישראל כדי להצביע. אני לא מצליחה אפילו להסביר לעצמי בדיוק למה. זה לא שלא אכפת לי ממה שקורה שם – אכפת לי מאוד. המשפחה שלי שם, הילדה שלי, הנכדים. אני קוראת חדשות כל בוקר, מתווכחת, דואגת. אבל משהו בלטוס דווקא בשביל להצביע פשוט לא יושב לי טוב עכשיו.
הקושי כרגע הוא שהסביבה לא ממש מקבלת את זה. בארוחה עם חברים ישראלים כאן שאלו אותי איך אפשר לא לנסוע דווקא הפעם, והתחלתי להצטדק ואז להתגונן. וגם מהמשפחה בארץ אני מקבלת תגובות שגורמות לי להרגיש שאני צריכה להוכיח משהו. כאילו ההחלטה הזאת אומרת כמה אכפת לי מהם, או כמה אני עוד ישראלית. ממש מרגיש אם לא אטוס, אחבל במערכות היחסים שלי.
זה מתחיל לערער אותי. ואני מרגישה שאני מבוגרת מדי מכדי להתערער, בטח אחרי כל הנחישות וההתמדה שנדרשו כדי להגר בגיל 60. אבל אני מרגישה פתאום לא בסדר, מתחילה להטיל ספק בזה שאני יודעת מה נכון לי, וגם עצבנית על כך שמרגיש שאני חייבת לעשות משהו שלא מתאים לי כדי שאנשים לא יסתכלו עליי בחוסר שביעות רצון.
היי דליה,
שמענו על החוויה שלך מלא מעט א.נשים בקהילה הישראלית: איך שאלה אחת – לטוס או לא – נעשית פתאום כבדה כל כך. ואולי הכי קשה זה לא השאלה עצמה, אלא מה שהיא מתחילה לעשות לנו מבפנים. כשאת שואלת "אולי אני לא בסדר? אולי אני לא יודעת מה נכון לי? אולי לא להקשיב לעצמי כדי לשמר יחסים?". שם יושב הכובד האמיתי. לא ההחלטה, אלא החשד העצמי שמתלווה אליה.
בואי נאט רגע לפני שרצים לתשובה. אולי השאלה אינה באמת "למה אני לא רוצה לנסוע" או "האם אני בסדר". אולי השאלה שמתחת היא אחרת: "מה מערכת היחסים שלי עם ישראל היום, ומי בכלל אמור להחליט איך היא צריכה להיראות?".
כי הגירה, גם אחרי שנים, היא לא רק שינוי כתובת. זה תהליך מתמשך שבו אנחנו בונים.ות מחדש, כל הזמן, סיפור חיים שצריך להכיל את שני המקומות: את זה שעזבנו ואת זה שאנחנו חיים.ות בו עכשיו. וחלק מהתהליך הזה הוא לבדוק מחדש את הקשר שלנו עם המקום שממנו באנו. המחקר מראה שמהגרים.ות ממשיכים.ות לנהל קשר, פוליטי ורגשי, עם ארץ המוצא הרבה אחרי שעזבו אותה.
אפשר לחשוב על הקשר הזה גם כעל מערכת יחסים. מדינה היא לא בת אדם, כמובן, וההשוואה לא מושלמת, אבל ככלי מחשבה היא פותחת שאלות שקשה לשאול אחרת: מה קרה לקשר שלי עם המדינה מאז שעזבתי? מה נשאר קרוב, וממה התרחקתי? מה אני עדיין רוצה לתת, ומה הייתי רוצה לקבל? למה אני רוצה לשים גבול? ממה אני רוצה להיפרד? לאילו דברים דווקא התקרבתי?
וחשוב לדעת שעד כמה אכפת לנו ממקום ומה אנחנו עושים בפועל הם שני דברים נפרדים. אפשר להיות מחוברת מאוד ולא לבצע פעולה מסוימת, ואפשר לבצע אותה בלי שהיא מעידה על הרבה. כלומר – אי אפשר לקרוא מתוך הקלפי כמה עמוק הקשר של אדם. לא הנסיעה מעידה על אכפתיות, ולא אי-הנסיעה מעידה על ריחוק. הקלפי פשוט אינו המד לזה.
וזה גם משחרר אותך מהצורך לבחור גרסה אחת של עצמך. אפשר להיות קשורה וכועסת. אכפתית ומרוחקת. מעורבת בנושא אחד ולא באחר. קרובה בתקופה מסוימת, ורוצה מרחק בתקופה אחרת. כל אלה הם לא סימני שאלה על הזהות שלך, אלא הצורות המשתנות של קשר חי.
ייתכן שלפעמים, כשאנשים.ות מגיבים.ות בחוזקה להחלטה שלך, זה מספר משהו לא רק עלייך אלא גם עליהם.ן: על הקשר שלהם.ן עם ישראל, על הדרך שבה הם.ן מגדירים.ות בימים האלה שייכות ואחריות. זה לא אומר שהם.ן טועים.ות או לא אכפתיים.ות, רק שהתשובה שנכונה להם.ן היא שלהם.ן, ולא בהכרח שלך.
ואולי, דליה, מותר לך פשוט עדיין לא לדעת. לא כל החלטה מגיעה עם מילים מסודר שמסבירות אותה. ה"לא יושב לי טוב עכשיו" שלך הוא אולי אות מוקדם שעדיין לא תורגם למילים. את מוזמנת להקשיב לו בלי למהר לתרגם, ובלי למהר לשפוט אותו.
זה לא אומר שההחלטה קלה או חסרת משקל. היא נוגעת גם בדברים שמעבר לך. אבל מותר לתת לה זמן. מותר לברר את היחסים שלך עם ישראל בקצב שלך, בלי שאחרים.ות יכתבו בשבילך את המשמעות שלהם.ן.
אנחנו כאן אם תרצי להמשיך לחשוב על זה יחד.
מאיתנו, צוות "מתן"
אם גם את.ה רוצה לקבל עצה מהצוות המקצועי של "מתן" – אפשר לשלוח לנו שאלות לכתובת המייל Info@matanline.de .
לתשומת לב –
- השאלות ייענו במסגרת הניוזלטר החודשי של "מתן".
- נשמור על פרטיותך ולא נפיץ את כתובת המייל ואת שמך. אנא ציינ.י במייל את גילך ואת השם הפרטי שלך, שיופיעו בניוזלטר.
- ננסה לענות לכל השאלות, אבל לא נוכל להבטיח ששאלתך תיענה.