כשישראל שותה איתנו קפה בבוקר: מהי טרנס-לאומיות בחיי מהגרים.ות?

גם כשאנחנו מתעוררים.ות במיטה רחוקה אלפי קילומטרים מישראל, יש בקרים שמתחילים בהודעה בקבוצת המשפחה, עוד לפני הקפה. גם כשאנחנו אוכלים.ות עם חברים.ות ושותים.ות יין שנקנה בסופר סמוך, שאת השפה בו אנחנו לא מבינים.ות לגמרי, יש ארוחות ערב שבהן הוויכוח הסוער ביותר נוגע במשהו שקורה במרחק אלפי קילומטרים. ויש לילות שבהם אנחנו ערים.ות מול המסך, מתעדכנים.ות שוב ושוב, כאילו אם נפסיק לקרוא, נאבד אחיזה. ייפרם איזה חוט שמחבר אותנו, בין פה לשם.

ולפעמים מגיעה שאלה מבחוץ, או עולה מתוכנו: "מתי בפעם האחרונה היית שם?", "את.ה בכלל עוד עוקב.ת?", "יש לך חברים.ות שם?". ופתאום הקשר שלנו עם המקום שממנו באנו כאילו מתערער, כמו משהו מוטל בספק שצריך להוכיח. או אולי, השאלות מופיעות גם לצד שמחה, שאנחנו נוכחים.ות יותר במקום החדש, נוטעים.ות שורשים.

בשיחות בין ישראלים.ות קל לשים לב לכך שרבים.ות מאיתנו חיים.ות ככה: גם כשהגוף כאן, חלקים מהלב ומהראש נעים בין שם לכאן. זה יכול להיות מבלבל. אולי היינו אמורים.ות כבר להשתקע? ואם אנחנו עדיין כל כך שם, האם באמת הגענו לכאן?

מסתבר שהשאלות האלה מעסיקות לא רק אותנו, אלא מהגרים.ות ברחבי העולם. זו תופעה מאוד נפוצה, והיא חלק ממה שמכונה טרנס-לאומיות: קשרים, פעילויות, תרבויות וזהויות שנמשכים וחוצים את הגבולות של מדינות ריבוניות. בהקשר של הגירה, המשמעות היא שמהגרים.ות מביאים.ות איתם.ן למדינה החדשה קשרים, פעילויות, תרבויות וזהויות ממדינת המקור. ושתי המדינות הופכות למרחבים שמעצבים את חיי הפרטים.

במאמר הזה נרצה להכיר את התופעה, שהיא חלק מהחיים שלנו, ולבדוק כיצד היא מופיעה בחיי היומיום ובחיי הנפש שלנו.

כרטיס בכיוון אחד? מבטים חדשים על הגירה

התופעה יכולה להישמע לנו כמובנת מאליה, אבל במשך עשרות שנים חקר ההגירה הניח בעיקר תנועה בכיוון אחד: מהגרים.ות מגיעים.ות למקום חדש, מסתגלים.ות, ועם הזמן הקשר לארץ המוצא דועך. ההתנתקות נחשבה לחלק טבעי, ואפילו רצוי, של ההשתלבות.

בתחילת שנות התשעים הציעו האנתרופולוגית נינה גליק שילר ועמיתותיה, לינדה באש וכריסטינה סנטון בלאן, דרך אחרת להסתכל על זה. הן קראו לה טרנס-לאומיות.

לפי ההגדרה שלהן, מהגרים.ות בונים.ות "שדות חברתיים": רשתות של קשרים ממשיים, משפחתיים, כלכליים, חברתיים, דתיים ופוליטיים, שמחברים בין המקום שעזבו למקום שבו הם.ן חיים.ות. לצד זה מתפתחות גם תודעה וזהויות שקשורות ליותר ממקום אחד. בשדות האלה, ובתודעה הזו, מהגרים.ות מתקיימים.ות ביומיום.

במילים פשוטות: הגירה היא לא מעבר מחיים מסוג אחד לחיים אחרים. לרבים.ות מאיתנו היא חיים תודעתיים בשני מקומות בו-זמנית. וזה נכון גם אם מבחינה גיאוגרפית אנחנו בקושי זזים.ות ממקום אחד.

חשוב להבחין: זה לא בדיוק געגוע. געגוע פונה אל מה שהיה. הקשר הטרנס-לאומי מתרחש בהווה. אנחנו לא רק זוכרים.ות את המקום ההוא, אנחנו ממשיכים.ות להשתתף בחייו, ולפעמים הוא ממשיך להשתתף בחיים שלנו.

מאז, התחום הפך לאחד הזרמים המרכזיים בחקר ההגירה. חוקרים.ות בוחנים.ות אותו אצל מהגרים.ות מרחבי העולם, והתופעה חוצת מיקומים ותרבויות.

איך טרנס-לאומיות יכולה להיראות בחיי היומיום?

• במעשים: שיחות קבועות עם המשפחה, ביקורים, שליחת כסף או מתנות, חתימה על עצומה, השתתפות בהפגנה, תרומה לארגון, נסיעה להצביע.
• ברגש: דאגה למי שנשארו שם, גאווה, כעס, בושה, געגוע. לפעמים כולם באותו יום.
• במחשבה: ראש שנמצא חלקית שם. מעקב צמוד אחרי החדשות, ויכוחים שממשיכים בתוכנו גם אחרי שהשיחה נגמרה, קושי להיות נוכחים.ות לגמרי כאן או שם.
• בגוף: שינה שנפגעת בתקופות קשות שם, דריכות, עייפות שקשה להסביר לסביבה המקומית.
• בזהות: שאלות כמו "כמה אני עוד משם?" ו"מי בכלל קובע.ת את זה?" מלוות יצירה של זהות היברידית – שילוב בין תרבויות, שפות ומנהגים משתי המדינות.
• התמסרות להגירה: כמה מוטיבציה יש לי ללמוד ולדבר בשפה שאינה עברית? כמה מקום בא לי לפנות לחברים.ות חדשים.ות? כמה אני פתוח.ה להחליף את חגיגת החגים כמו שהכרתי, עם המשפחה, בחגיגה עם מקומיים.ות? האם מופיעים בתוכי מחסומים להשתלבות במקום החדש?

המופעים האלו בחיי היומיום לא מופיעים בהיקף מסוים. החוקרות פגי לוויט ונינה גליק שילר מבחינות בין "דרכי היות", כלומר מה שאנחנו עושים.ות בפועל, לבין "דרכי השתייכות", כלומר הזהות והקשר הרגשי. השניים לא תמיד חופפים.

ביומיום, מבחינת התנהגות ופעילות, אפשר לעקוב, לתרום ולהשתתף בלי תחושת שייכות עמוקה למקום. ואפשר להרגיש שייכות עמוקה לארץ מסוימת, ולעשות ביומיום מעט מאוד שמעיד על כך. מידת החפיפה ביניהם משתנה לפי ההקשר ולפי השלב בחיים.

לפעמים, בהגירה, שמענו סיפורים על תחושת מושקעות ב"דרכי היות" במדינה אליה עברנו, מבלי שיופעלו "דרכי ההשתייכות", ששייכים למדינה שעזבנו. ולפעמים הפעולות שלנו אינן דרך למדוד את עומק הקשר ותחושת ההשתייכות שלנו למדינת המקור. מספר הביקורים בשנה, השתתפות בהפגנה, מספר הספרים שקראנו, או נסיעה לבחירות באחת מהמדינות – הפעולות לאו דווקא מעידות על עוצמת השייכות.

אז מתי זה נעשה קשה?

טרנס-לאומיות כשלעצמה היא לא בעיה. לרבים.ות מאיתנו החיים בין שני מקומות הם מקור לעושר, לקשר ולמשמעות. ויש גם מי שההתרחקות מארץ המוצא מביאה לו.ה הקלה, ואין בזה שום קושי. אבל יש רגעים שבהם הקשר מכביד:

• כשהשייכות מוטלת בספק. כשאנחנו, או אחרים.ות, מודדים.ות את הקשר שלנו לפי מה שאנחנו עושים.ות, ומגלים.ות שזה "לא מספיק", לשם או לכאן.
• כשהקשב מתפצל. כשהראש נמצא שם, וקשה להיות נוכחים.ות בחיים כאן: בעבודה, עם המשפחה, עם חברים.ות.
• כשקשה שם ואנחנו כאן. דאגה, חוסר אונים, ואבל שאין לו מקום.
• כשהאשמה מגיעה משני הכיוונים. על שאנחנו כאן ובטוחים.ות, ועל שאנחנו משקיעים.ות כאן ולא שם. ולפעמים האשמה מגיעה דווקא כשההתרחקות מרגישה לנו נכונה, מקול חיצוני או פנימי שעוד לא התעדכן במקום שבו אנחנו נמצאים.ות.

זה לא או או, זה גם וגם

אחד הממצאים המרכזיים בתחום המחקר על טרנס-לאומיות הוא שהשתלבות במקום החדש וקשר מתמשך לארץ המוצא אינם סותרים זה את זה. אלה לא שני קטבים שצריך לבחור ביניהם.

החוקרת לורטה בלדסר פיתחה לכך מושג: "נוכחות משותפת" (co-presence). המושג מתאר את הדרכים שבהן אנחנו ממשיכים.ות להיות נוכחים.ות בחיים של אנשים.ות שנמצאים.ות רחוק, ושהם.ן ממשיכים.ות להיות נוכחים.ות בחיים שלנו. שיחת וידאו, תמונה בקבוצת המשפחה, הודעת "בוקר טוב" קבועה. אלה לא רק עדכונים, אלא דרך להיות שם בלי להיות שם.

חוקרים.ות הבחינו בין קשר טרנס-לאומי "צר" לבין קשר "רחב". קשר צר הוא מעורבות קבועה ומאורגנת: פעילות שוטפת בארגון, עסק שמחבר בין שתי המדינות, נוכחות יומיומית בעניינים של שם. קשר רחב הוא מעורבות ספורדית יותר: ביקור מדי פעם, תרומה בזמן משבר, השתתפות מזדמנת באירוע של הקהילה מהבית. כלומר, נראה שאצל רוב המהגרים.ות המעורבות חלקית, לסירוגין, עולה ויורדת. זה לא סימן שמשהו בנו התקרר

בנוסף, הקשר לארץ המוצא יכול ללבוש צורות רבות.

מחקר על מהגרים.ות ופליטים.ות באוסטרליה, שהוריהם.ן מזדקנים.ות באירופה, במזרח התיכון ובאסיה, תיאר איך הם.ן ממשיכים.ות לטפל בהורים מרחוק: בשיחות, בביקורים, בעזרה מעשית ורגשית. כשההורים מתבגרים, הקשר עם ארץ המוצא מקבל תפקיד חדש, בשלב חדש של החיים.

ויש תנועה גם בכיוון ההפוך. המחקר מוצא שמהגרים.ות "שולחים.ות" הביתה לא רק כסף, אלא גם רעיונות, הרגלים וזהויות שפגשו במקום החדש, למשל לגבי שוויון מגדרי. הם עוברים בביקורים, בשיחות טלפון, או פשוט באופן שבו אנחנו מתנהגים.ות כשאנחנו שם. לוויט קראה לזה "העברות חברתיות".

תחום מחקר רחב עוסק במעורבות פוליטית: איך מהגרים.ות ממשיכים.ות להיות מעורבים.ות במה שקורה בארץ המוצא. המעורבות הזו לובשת צורות רבות: הפגנה, עצומה, תרומה לארגון, הצבעה. היא כוללת גם את הרעיונות הפוליטיים שאנחנו מביאים.ות איתנו לשיחות עם משפחה וחברים.ות שם.

ולפעמים, המרחק הוא בדיוק מה שנכון

כשמדברים.ות על קשר לארץ המוצא, קל להניח שיותר קשר הוא תמיד טוב יותר. אבל אם הקשר משתנה לאורך החיים, כמו שהמחקר מראה, אז גם התרחקות היא אחת הצורות שלו.

יש מי שעזבו בדיוק כי היו צריכים.ות מרחק: מהמתח, מהפוליטיקה, מהתחושה שהמדינה נוכחת בכל רגע בחיים. ויש מי שמגלים.ות, אחרי כמה שנים, שהם.ן רוצים.ות פחות: לעקוב פחות אחרי החדשות, לא להיכנס לוויכוחים, לא להשתתף בבחירות, ולתת לחיים כאן לתפוס יותר מקום.

אם זה המקום שבו אתם.ן נמצאים.ות. זה יכול להיות שלב לגיטימי, ולפעמים גם מיטיב, במערכת היחסים עם המקום שממנו באנו. מרחק יכול להיות גבול שמגן עלינו, מקום להתאושש, או פשוט החיים שבחרנו. ולפעמים יש בו שחרור.

מה זה עושה לנו, כשקשה שם?

בשנים האחרונות הולך ומתרחב בתחום כיוון מחקר שקרוב מאוד לליבה של מתן: מה קורה לנפש של מי שחי.ה רחוק, כשבארץ המוצא קורה משהו קשה. מלחמה, אסון, משבר. זה כמובן נוכח בחיים של רבים.ות מאיתנו מאז ה- 7 באוקטובר. תוכלו לקרוא עוד במאמרים שונים מהשנים האחרונות, שמופיעים בחלק המאמרים באתר של "מתן".

קיבלנו שיחות רבות מישראלים.ות שחוו סוגים חדשים של השתייכות לישראל, ושסיגלו פעולות חדשות שביטאו את זה. אחרים.ות הרגישו שנכון להתרחק. רבים.ות מצאו שמאתגר להתנתק, אם רוצים.ות ואם לא. ולא מעט מאיתנו דיווחו על כך שהסביבה קובעת להם.ן שייכות לישראל, בלי שיש להם.ן יכולת להתווכח עם זה.

חוקרים.ות ואנשי.ות טיפול מתארים.ות לעיתים ביטויים כמו שינה שנפגעת, כאבים ותלונות גופניות, החמרה בחרדה או בדיכאון, אשמה על כך שאנחנו כאן ובטוחים.ות, ומעקב כמעט כפייתי אחרי חדשות, גם בשעות הלילה.

למה? הסבר אפשרי אחד הוא חוסר האונים. מי שנמצא.ת בתוך המצב יכול.ה לפעול, לשמור על הקרובים.ות, להיות שם. מי שנמצא.ת רחוק רואה, דואג.ת, ולרוב לא יכול.ה לעשות הרבה. ובמקביל, הסביבה המקומית לא תמיד רואה את זה. קשה להסביר לעמיתים.ות בעבודה למה לא ישנו בלילה.

ויש עוד משהו: כשקורה משהו קשה שם, אנשים.ות מתאבלים.ות יחד, ברחובות, בטקסים, בשיחות. כאן, הרבה פעמים אנחנו מתאבלים.ות לבד. הפסיכולוגית פולין בוס תיארה "אובדן עמום": אובדן שאין לגביו בהירות או סגירה, למשל כשמשהו או מישהו נעדר פיזית אבל נוכח בלב. בוס מונה גם את ההגירה בין המצבים שיכולים לעורר אובדן כזה. וכשהסביבה כאן לא מכירה בכאב שלנו, נוסף לזה מה שהחוקר קנת' דוקה כינה "אבל לא מוכר": אבל שאין לו מקום והכרה חברתית, ולכן קשה יותר לעבד אותו.

ויש עוד שכבה: חוקרים.ות שעסקו במהגרים.ות מרוסיה העלו השערה שכשלא מסכימים.ות עם מה שקורה במקום שממנו באנו, הקשר אליו יכול לשאת גם כאב ואשמה, ולא רק דאגה.

כל זה לא אומר שמשהו בנו לא תקין. זו תגובה אנושית לכך שאנחנו אוהבים.ות, דואגים.ות וקשורים.ות למקום שאנחנו כבר לא חיים.ות בו.

ומה לעשות ברגעים האלה?

החשיבה דרך המושג של טרנס לאומיות יכולה לתת לנו מצפן ברגעים מסוימים.

• כשעולה השאלה "מה המרחק שלי מהמדינה החדשה? ומהמדינה הקודמת?", אפשר לבדוק אותה בשני צירים נפרדים: מה אני עושה היום, ומה אני מרגיש.ה. ייתכן שאחד מהם השתנה והשני בכלל לא.
• אפשר לזכור שהקשר בתנועה. המחקר מראה שהקשר עם המדינות בהן אנחנו חיים.ות משנה צורה לאורך החיים. מה שנכון לנו היום לא חייב להיות נכון בעוד שנה. אפשר להתייחס לשלב הנוכחי כשלב, ולא כפסק דין על מי שאנחנו.
• אפשר גם לשים לב למה אנחנו מביאים.ות ממקום למקום. מה למדתי כאן / שם שאני מעביר.ה הלאה? מה אני רוצה להעביר הלאה? נקודת מבט, הרגל, שאלה? לפעמים החיים הופכים אותנו לגשר.
• אפשר לתת לעצמנו רשות לכל מרחק שהוא מכל אחת מהמדינות. אם ההתרחקות מביאה הקלה, אין צורך להצדיק אותה, לא בפני אחרים.ות ולא בפני עצמנו. ואותו דבר נכון לגבי התקרבות.
• ובתקופות שבהן קשה שם, אפשר לתת לחדשות מסגרת, לספר לאנשים.ות כאן מה עובר עלינו, ולחפש דרך קטנה לתת מקום לדאגה ולאבל: פעולה, טקס, שיחה עם מי שמבינים.ות מבפנים. הדאגה לא חייבת להישאר לבד.
• לפעמים מספיק לדעת שהחיים בשני מקומות הם לא תקלה, אלא אחת הדרכים הכי אנושיות לחיות אחרי הגירה, ואולי בכלל, בעולם של ימינו.
• ולמי שהמתח הזה לא מוכר, או שכבר מצא.ה את המרחק שנכון לו.ה: גם זו דרך לחיות אחרי הגירה, ואין בה שום דבר שצריך לתקן.

אנחנו, בצוות מתן, מכירים.ות את זה. אם הקשר עם המקום שממנו באתם.ן מכביד, מבלבל, או פשוט מבקש מקום לדבר עליו, אנחנו כאן.

מתן כאן כדי ללוות אתכם.ן. קו הקשב של "מתן" פתוח עבורכם.ן לשיחות אמפתיות, דיסקרטיות, ללא שיפוט. אפשר לדבר על געגוע, בדידות, שחיקה, וגם על רגעים יפים שנחוו לבד.

הקו פתוח מדי ערב בין השעות 20:00-22:00 ובימי שלישי וחמישי בין 10:00-12:00. במספר 0800-0001642 (למחייגים בגרמניה), 493023283794 + (למחייגים מכל אירופה) ובשיחת וואטסאפ למספר +49-176-84958019.