"הכול עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת": מה עובר על מהגרים ישראלים שמונה חודשים לאחר ה-7.10?

בזמן כתיבת המאמר הזה אנחנו סופרים בערך שמונה חודשים מאז אותה שבת באוקטובר. בלוח השנה הנוצרי הסתיימה שנה אחת והתחילה אחרת, אבל עבור רובנו הישראלים.ות, תושבי.ות הארץ ומהגרים.ות, הזמן עומד מלכת, וחיי היומיום שלנו מושפעים מהאירועים בישראל ובעזה.  

ובהתאם, רוב השיחות שמגיעות אלינו ל"מתן", גם היום, מספרות על הדרכים בהן אוקטובר, המלחמה, והחטופים.ות נוכחים.ות בשגרה החדשה שלנו – בחוויות, ביחסים, במצוקות ובדילמות.

אבל השיחות נשמעות אחרת משנשמעו בהתחלה לפני 8 חודשים. אז מה השתנה? 

במאמר הזה רצינו לשתף אתכם.ן במה שהשיחות לקו התמיכה והקשב גילו לנו על הרווחה הנפשית של מהגרים.ות כיום, ולתת מספר טיפים להתמודדות, שיתאימו לשלב שאנו נמצאים בו. 

ארבע החזיתות של המהגרים.ות הישראלים.ות

באופן כללי, ניתן לומר שהמצוקות שאנחנו שומעים עליהן סובבות סביב ארבעה נושאים עיקריים. קראו ותראו אם אחד או יותר מהם מוכרים לכם.ן? 

מי הא.נשים שלי? 

היחסים עם הלא ישראלים.ות שסביבנו היו מורכבים מהרגע הראשון: מי יצרו קשר ומי לא? מי שאלו על המשפחה שלי? מי אמרו מילות נחמה? אלו שאלות טבעיות, כא.נשים יש לנו צורך בשייכות, אמון, וקהילה תומכת.  

גם עכשיו מורכב לנו. א.נשים שמספרים.ות על חברים.ות ומשפחה שעדיין לא דיברו איתם.ן על הדברים; על אחרים.ות שמדברים.ות פוליטיקה ומתעלמים.ות מהכאב, הפחד, הכעס והאבל שלנו; כאלו שתמכו בהתחלה, ובהדרגה תומכים.ות פחות; אלו שמדברים.ות ידע היסטורי ואקטואלי ולא פתוחים.ות לשמוע זוויות ישראליות או מידע סותר; שיחות בהן אנחנו הופכים.ות לנציגי ההסברה הישראלית בעולם, אם נרצה או לא.  

התחושה של רבים היא שהקהילה והחברים.ות, שכמהגרים.ות עבדנו קשה כפליים כדי לבנות ולייצב, לא עומדים.ות לצידנו בזמן מצוקה, לא רואים.ות אותנו, לא מקשיבים.ות לנו. זו חוויה שמביאה איתה תחושות של בדידות, נטישה, מרומות, פחד, עלבון וכעס.

בעולם מקביל: איך לנהל את היחסים עם לא-ישראלים.ות בזמן מלחמה?

מי קובע מי אני? 

אם נבקש ממך לכתוב מהן הזהויות שלך, כנראה שיופיעו מגוון תשובות: הייטקיסטית, אבא, אחות, ג'ינג'י, לסבית, ישראברלינאי, בודהיסטית, חילוני. וכנראה שיופיעו יחד: הומו – מסורתי – פוסט ציוני, לדוגמא. אנחנו יצורים עם זהויות מורכבות.

עבור מהגרים.ות זה נכון כפליים. תהליך ההגירה מזמין אותנו לתהליך משחרר ויצירתי: להגדיר מחדש את הזהות שלנו ולגלות חלקים חדשים בתוכנו. אבל מאז אוקטובר, הרבה ישראלים.ות מרגישים.ות שא.נשים "שמים.ות" עליהם.ן זהות כלשהי: יהודייה, ישראלי, ציונית, אשם, קורבן, שמאלנית, ימני. 

"שמים.ות עלינו" בניגוד ל"שואלים.ות אותנו" היא הבחנה חשובה. לא מעט מצוקות עולות כשאנו מרגישים.ות שמתייגים.ות אותנו, ושאין לנו חופש לשוחח ולהגדיר את עצמנו. זו חוויה תוקפנית, מצמצמת, וכולאת.

אין פלא ששמענו א.נשים שלא הולכים.ות לאירועים או לפגוש א.נשים חדשים.ות; כאלו שמפחדים.ות לומר שהם.ן מישראל או לכתוב את זה בקורות החיים; כאלו שלא מספרים.ות על החוויות והדעות שלהם.ן גם בקרב מכרים. אלו תגובות טבעיות לפיחות בחופש שלנו להיות ולעשות. 

ואם כל זה לא מספיק: גם אנחנו מבולבלים.ות. תמיד הייתי שמאלני ואני מרגיש קצת ימני; אני לא ציונית אבל מגינה על קיומה של ישראל; אני נגד הכיבוש, אבל קשה לי להתנגד למלחמה באופן גורף. 

קשה לנו למצוא את המילים להסביר לעצמנו (ולאחרים.ות) מי אנחנו ואיפה אנחנו כרגע, לאן אנחנו שייכים.ות. חוויות כאלו יכולות לעורר בלבול, אי ידיעה, חוסר יציבות, בהלה, מתח, ותחושות של איבוד שליטה וחוסר אונים. 

האם אני בטוח.ה?

מאז אוקטובר ישראלים.ות רבים.ות התקשרו ל"מתן" והביעו חשש לגבי ביטחון אישי, ופחד מתקריות אלימות נגד ישראלים.ות ויהודים.ות. 

החשש הזה עדיין קיים אך הוא גם מורכב יותר: הדאגה אינה "רק" מהיעדר ביטחון ברחוב, אלא גם מפגיעות במערכות אקדמאיות, פוליטיות, ותרבותיות. נוצרת תהייה – האם המערכות יפנו נגדנו? האם זו "רק" אנטי ישראליות או אנטישמיות? הפחדים ההיסטוריים העמוקים שלנו מציפים את המערכת.

הנה כמה שאלות שמופיעות ביומיום שלנו: האם סטודנטים.ות מאוימים במוסד אקדמאי? האם משתתפים.ות בכנס בסכנה? לתת את הדרכון הישראלי במלון? להגיד שאני יהודי.ה? להגיש את קורות החיים שמזכירים עברית? מה קורה בבחירות המקומיות ומי מנצח? מה אומר העיתון המקומי?  

הצורך בביטחון הוא אנושי והאדמה משקשקת מתחת לרגליים של כלל הישראלים.ות, אבל במקרה של מהגרים.ות אחת מהשאלות הבסיסיות (שאינן תמיד במודע) היא "כיצד להרגיש ביטחון במדינה חדשה?". כרגע – קשה לדעת מה התשובות.  

עם המחשבות האלו, מגיע סטרס קבוע, שמכביד על היומיום. זה יכול לפגוע באנרגיה, ביצירתיות, במוטיבציה, בשמחת החיים, בסקרנות. 

גופי בברלין ואנכי בישראל: תגובות נפשיות של מהגרים.ות למלחמה בישראל ודרכי התמודדות

מה סיפור ההגירה שלי? 

הגירה כוללת בתוכה יצירת "סיפור ההגירה". אנחנו מסבירים מדוע היגרנו, איך זה התחיל, נמשך, איפה זה עכשיו. זה סיפור שמשוכתב שוב ושוב, משתנה תמיד, ועוזר לנו לייצר משמעות ולעשות סדר בטלטלת החיים שמביאה איתה ההגירה. 

החיים מאז השביעי באוקטובר מהווים אתגר גדול ל"עבודת ההגירה" הזו. כשיש ספקות בנוגע למי שמקיפים.ות אותי, חשש לביטחון הפיזי שלי, או אי יכולת לבטא את הזהות המורכבת שלי:  קשה לספר "סיפור הגירה" מובן. 

זה יכול לעורר תהיות: לאן אני שייכ.ת? עשיתי את הדבר הנכון? איפה הלב שלי נמצא? האם מתישהו אהיה באמת חלק מהארץ הזו? איפה הבית? האם א.נשים הם מי שהאמנתי שהם.ן? האם יש לי קהילה שתדאג לי?  מי אני? כמה ישראלי.ת אני?

כמהגרים.ות, אנחנו תמיד בודקים את הסיבות שלנו להגר, אבל כרגע אנחנו חווים יותר בלבול, מעורערים.ות ולאו דווקא מוצאים את התשובות לשאלות ההגירה.

אז מה לעשות?

אפשר לומר שבסיסי חיים רבים שלנו מתערערים בבת אחת ואנחנו מתבקשים להחזיק מצב שהופך את היומיום שלנו לכבד. קשה למצוא קרקע יציבה ומקום בטוח לנוח בו. כל זאת, לצד הדאגה המתמדת לגבי המתרחש בישראל, באירוע שעדיין נמשך. 

נוצרת מצוקה שגם היא מתמשכת, באינטנסיביות נמוכה- בינונית, אך עקבית ויומיומית. זו תגובה טבעית למצב, ורובנו חווים.ות אותה. את.ה לא לבד.

כדי להתמודד איתה נרצה למצוא כלים שיעזרו להתמודד עם המשא הזה לאורך זמן. הנה כמה טיפים:

להאט: רבים.ות מאיתנו חסרי סבלנות. אנחנו רוצים.ות כבר לדעת, לעשות משהו מהר כדי שהדברים ישתנו. במיוחד כשהמלחמה נמשכת והחטופים.ות לא חוזרים.ות, אנחנו רוצים.ות שמשהו כבר יתקדם. מי יכול להאשים אותנו ברצון לכך שהמצוקה תסתיים? 

ועדיין, הנטייה הזו פועלת כנגדנו, ועלולה להוביל אותנו לנקוט בצעדים קיצוניים ובלתי הפיכים, שהם תגובה למצוקה הנפשית הנוכחית, ולאו דווקא לתמונה הרחבה יותר: להיפרד, לעזוב, לארוז, לשכוח, לנתק. 

ככל שניתן, מומלץ לדחות קבלת החלטות משמעותיות ולתת לדברים את הזמן. תחושת הדחיפות היא, בין השאר, תגובת דחק לאירוע טראומתי. ואז השאלה היא מה יעזור לי להרגיע את המערכת, להתייצב, לאגור משאבים? ולכך מתקשר הטיפ הבא.

להתחסן:  אנחנו באירוע מתמשך, מרתון שלא ידוע מתי יסתיים ושמביא לחיים שלנו מתח, מלנכוליה ועייפות. קשה להתנתק מהדברים ולחזור לשגרה, קשה לטפל בעצמנו ולהטעין משאבים. 

ועדיין – זה בדיוק מה שיכול לעזור. להטמיע ביומיום שלנו הרגלים שעוזרים לנו להיטען, להירגע, לשמוח, להרגיש קרובים. לא מדובר במשהו גדול. כמה פעולות קטנות יכולות להשפיע אם נעשה אותן לאורך זמן.

לכל אחד.ת עובד משהו אחר, אבל הנה דוגמא לכמה פעילויות מומלצות: בילוי בטבע, יצירה, פעילות גופנית, בילוי עם חברים (שמרגישים בטוחים ומכילים), השקעת יותר זמן בתחביבים, שינה מרובה, פודקאסטים שנותנים חמצן, ועוד. מה שבאמת מועיל הוא שנהיה במודעות לכך שאנחנו בתקופה שמצדיקה את פינוי הזמן לפעולות האלו וניתן לעצמנו אישור לתעדף אותן.  

עוד רעיונות וטיפים תוכלו למצוא בחלק האחרון של המאמר הזה על וויסות מערכת העצבים וגם במאמר הזה על טיפול עצמי.

טיפול עצמי

למצוא מרחבים בטוחים, בעברית ובשפות אחרות: לנסות לאתר אנשים שנמצאים במצבים דומים, ויכולים להחזיק שיחות מרובות גוונים, בהם אפשר לדבר על החוויות והרגשות שלנו. 

יכול להיות שעכשיו זה גם זמן טוב למצוא דוברי עברית בסביבה. באופן כללי, עבור כל מהגר.ת נכונה קרבה אחרת לקהילה הישראלית, ולחברים.ות דוברי עברית. וייתכן שמה שהיה נכון לפני שנה, או יהיה נכון בעוד שנה, אינו נכון עכשיו. אם אתם.ן מרגישים.ות בדידות, ניכור, וייאוש מכך שלא רואים אתכם.ן, שיקלו ליצור קשר עם ישראלים.ות אחרים.ות סביבכם.ן. 

זה יכול להיות משמעותי לדבר בשפת האם שלכם.ן, עם מי שחווים.ות חוויות דומות, אולי לקבל פרספקטיבות על איך אחרים חווים.ות ומגיבים.ות. אפשר לעשות את זה און ליין, אולי בפגישות קפה עם ישראלים.ות אחרים.ות בסביבה, אולי בשיחת טלפון ל"מתן". 

אנחנו במתן זמינים.ות לכם.ן לשיחת תמיכה טלפונית. הקו פתוח בין השעות 20:00-22:00 במספר 0800-0001642 (למחייגים בגרמניה), 493023283794 + (למחייגים מכל אירופה) ובשיחת וואטסאפ למספר +49-176-84958019.

לחפש את האפורים: החוויות הנפשיות שתיארנו במאמר יוצרים בדרך כלל חשיבת קיצון לא מודעת ולא נשלטת: שחור/ לבן, טוב/ רע, הכול/ כלום, בעדי/ נגדי, אהבה/ שנאה. 

יש הגיון במשיכה לקצוות – לפעמים מרגיש שהם יביאו איתם ידיעה, בהירות, יציבות, יקלו על המורכבות הקשה והמתמשכת שקיימת בעולם האישי, הבינאישי או הערכי. ועדיין, המציאות מתקיימת במרווחי הביניים, וגם הרווחה הנפשית. 

השאלה היא "מה יכול לעזור למערכת שלנו להיות במרווחי הביניים ולא בקצוות?". ובכן, נרצה "לאמן מחדש" את המוח לנסות לזהות את הרגעים שמרגישים לנו שחור לבן, ולנסות לראות אם אפשר לזהות את האפור. לשאול את עצמנו "האם זה נכון תמיד?", "האם זה תקף לכולם?", "האם זה תמיד באותה עוצמה?".  

הנה כמה דוגמאות:

• אם איבדתי את התמיכה שהרגשתי מהחברים.ות, היכן כן אפשר לרקום תמיכה בחיים שלי, גם אם תיראה קצת אחרת? עם א.נשים חדשים.ות, במקומות בילוי נוספים, בפעילויות שונות.  
• אני מרגיש.ה דאגה גדולה לגבי החברים.ות והמשפחה בישראל, ועתיד המדינה. מה העוצמה של התחושה הזו? האם יש רגעים שהעוצמה גדולה או פחותה יותר? מה גורם לחיזוק העוצמה ומה להפחתתה?  
• איך זה הרגיש ללכת ברחוב באוקטובר? איך הרגיש בינואר? איך מרגיש עכשיו? מה משתנה ומה נשאר זהה?
• אני מרגיש.ה שלא מבינים את המצב בישראל ואת העמדה שלי, גם במשפחה של הפרטנר.ית הגרמני.יה וגם בעבודה: האם אי ההבנה זהה בשני המקומות? מה שונה? מה דומה? 
• ואם ניקח את מקום העבודה מהדוגמא הקודמת – האם כולם.ן מתנהגים.ות באותה צורה או שיש ביניהם.ן שוני? האם הם.ן מתנהגים.ות באותה צורה כל הזמן, או שיש רגעים שבהם ההתנהגות קצת שונה? 

לשקול עזרה מקצועית: ייתכן ומה שיכול לעזור הוא לעבד את החוויות עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. ניתן לחפש אותם.ן בקבוצות הפייסבוק של מהגרים.ות, בחיפושי גוגל, וגם ניתן להתקשר אלינו ולשוחח עם מתנדבים שעברו הכשרה. וניתן לבקש בשיחה איתנו גם הפנייה ל"אופק" לקבלת מספר מפגשי תמיכה בחינם.  

אנחנו ב"מתן" זמינים.ות לכם.ן לשיחת תמיכה טלפונית. הקו פתוח בין השעות 20:00-22:00 במספר 0800-0001642 (למחייגים בגרמניה), 493023283794 + (למחייגים מכל אירופה) ובשיחת וואטסאפ למספר +49-176-84958019.