עמית, 34: אני עובד בחברת הייטק גרמנית. בשיחת משוב תקופתית נאמר לי שקולגות שלי אמרו שאני מדבר באגרסיביות, ביקורתי וחד, ושזה לא מכבד. אמרו שלא תמיד מרגישים איתי בנוח. הייתי בשוק. אין לי כוונה רעה ואני לא מרגיש שיפוטי. כשאני מדבר, להרגשתי, זה כדי לתרום לעבודה מהירה ויעילה יותר. נשארתי עם תחושה כבדה. לא ברור לי איך “להיות” בעבודה, ואני מפחד לאבד אותה. וזה גם פשוט מעייף: בכל מיני תחומים, מאז שהיגרתי, מרגיש שאני "מפשל" ולא ברור לי לגמרי למה.
היי עמית,
אתה לא לבד. שמענו לא מעט א.נשים מספרים.ות על רגעים דומים. מה שאתה מתאר קורה להרבה ישראלים.ות שעובדים.ות בסביבה גרמנית ולפעמים זו אחת החוויות המטלטלות יותר בהגירה המקצועית.
ולא מפתיע שזה מעלה גם פחד. כשהמשוב נשמע חמור, וכשיש תחושה שזה עלול להשפיע על המקום שלך בעבודה – ואולי גם על אישור השהייה ויכולת ההתפרנסות – זו חוויה מערערת.
חשוב לדעת שיש כאן מרכיב תרבותי דומיננטי. “אגרסיבי”, “שיפוטי”, “חד”: אלה מילים כבדות לשמוע. ובכל זאת, הן לא מתארות אותך כאדם, אלא משקפות רגע שבו שתי שפות תקשורת שונות נפגשו.
הבדלים בין התרבות הישראלית לגרמנית מתבטאים גם במקום העבודה. למשל, בישראל ישירות היא לרוב גם ביטוי של כבוד: אני אומר לך את האמת כי אני לוקח אותך ברצינות, כי אני רוצה לקדם את העבודה, וכי אכפת לי. משוב יכול להיות ביטוי לאכפתיות. תכלסיות יכולה להיות דרך להוקיר זמן. זו שפה שלמה, עם היגיון פנימי משלה.
בסביבות עבודה בינלאומיות, ובטח בגרמניה, לפעמים פועל היגיון אחר. יש יותר דגש על קצב מדוד, על ניסוח זהיר, על טונים שקטים. וזה לא רק פער בסגנון דיבור, זה פער בתפיסה של מהו כבוד, מהי מקצועיות, ואיך נראית אכפתיות.
כשהקולגות שלך הרגישו היעדר כבוד הם כנראה הרגישו כך באמת, כי פירשו את ההתנהגות שלך לפי הנורמות שלהם. וזה לא מבטל את העובדה שהכוונה שלך הייתה טובה. שני הדברים יכולים להיות נכונים בו־זמנית – וזו מורכבות שההגירה מזמנת לנו.
ואולי יש כאן גם כאב כפול: שלך כקולגה ושלך כמהגר. אתה כותב שזו לא הפעם הראשונה שאתה מרגיש עייף מול ההבדלים התרבותיים, וזה לא במקרה.
בהגירה יש עמל בלתי נראה: לא רק ללמוד שפה חדשה, אלא ללמוד מחדש כיצד להיות. להיות הורה, שכן, לקוח, חבר. ובמקרה הזה, גם עובד: איך משתתפים בישיבה, איך נותנים משוב, איך מבטאים אכפתיות כך שזה יובן.
ולפעמים, כשמתגלה עוד פער, יש תחושה שאי־אפשר לנוח. שתמיד יש עוד תרגום שצריך לעשות. זה עמל אמיתי, ולגיטימי לחלוטין להרגיש אותו.
אולי השאלה לא חייבת להיות “מה צריך להשתנות בי?” או “מה אני עושה לא בסדר?”. אולי אפשר לשאול: "איך לנוע בין שתי שפות תרבותיות מבלי לאבד את עצמי?". לא להיטמע לגמרי, ולא להתנגד לגמרי – אלא להוסיף עוד אפשרויות. לעזור לאחרים להבין את הכוונה הטובה מאחורי ההתנהלות שלך, ובמקביל לנסות לזהות ולתרגל דרכים נוספות לתקשר, למשב ולעבוד בצוות.
לא כי הדרך שלך שגויה, אלא כי ככל שהרפרטואר שלך רחב יותר יהיו לך יותר בחירה וגמישות. ואולי גם אפשרות להביא איתך את מה שטוב בכל אחת מהתרבויות.
זה תהליך שלוקח זמן, ואין לו נוסחה אחת. אנחנו כאן אם תרצה להמשיך לחשוב על זה יחד.
נ.ב.: אם תרצה כמה טיפים לנושא, מוזמן להמשיך לקרוא בניוזלטר.
אם גם את.ה רוצה לקבל עצה מהצוות המקצועי של "מתן" – אפשר לשלוח לנו שאלות לכתובת המייל [email protected] .
לתשומת לב –
- השאלות ייענו במסגרת הניוזלטר החודשי של "מתן".
- נשמור על פרטיותך ולא נפיץ את כתובת המייל ואת שמך. אנא ציינ.י במייל את גילך ואת השם הפרטי שלך, שיופיעו בניוזלטר.
- ננסה לענות לכל השאלות, אבל לא נוכל להבטיח ששאלתך תיענה.