כשאין מי שיביא מרק עוף: על פערי התרבות ברגעים המשמעותיים של החיים

הרבה נאמר על פערי התרבות בין גרמניה וישראל סביב חברות ומשפחה. אבל מה קורה כשהשוני מופיע ברגעים החשופים שלנו? מה מתרחש בנפש כשאין מי שיחגוג או יתאבל איתנו? ומה אפשר לעשות? במאמר הזה נציע מידע וטיפים

יש רגעים שבהם אתגרי ההגירה לא נמדדים בשפה או בבירוקרטיה, אלא דווקא ברגעים האנושיים ביותר, בזמנים של לידה, מחלה, אובדן, חתונה.  

בזמנים האלו, בישראל, נמצא הרבה פעמים משפחה וקהילה מסביב. השבעה היא דוגמא קלאסית. בגרמניה, האכפתיות מתבטאת בדרך אחרת, פחות חברתית. 

התוצאה של השונות הזו? ברגעים בהם הנפש מייחלת לתמיכה מהקהילה החדשה שלנו, ניתקל לפעמים בשתיקה או בהיעלמות שישאירו אותנו עם תחושות בדידות, כאב וניכור.  

יש לכך השפעות על הרווחה הנפשית שלנו כמהגרים.ות. במאמר הזה נשאל "מה קורה לנפש שפוגשת את פערי התרבות ברגעים הרגישים של החיים?" ונתמקד במצבי מחלה, לידה, ואבל. 

סיפורן של כוונות טובות 

אי אפשר, כמובן, לדבר על "ישראלים" ו"גרמנים" – בתוך כל תרבות יש מגוון רחב של התנהגויות. כן אפשר לדבר על נטיות, נורמות והרגלים שונים שמופיעים לעיתים קרובות במדינות השונות. מתוך הבנה שמה שכתוב במאמר לא נכון תמיד ולא עבור כולם.ן. ועדיין – התכנים בפסקאות הקרובות צוינו כמאתגרים רגשית עבור הפונים.ות לקו של "מתן".  

נורמות תרבותיות שונות מכתיבות לעיתים תגובה אחרת לגמרי לאותו אירוע. אבל מאחורי כל התנהגות יש כוונה טובה, רצון לכבד את האחר.ת. למה הכוונה?

שמענו לא מעט על התחושה שברגעים חשופים ומשמעותיים החברים.ות (ולפעמים גם המשפחה) הגרמניים.ות "נעלמים.ות". ואפשר לשאול את עצמנו "מה קורה שם?".

תשובה אחת היא שבגרמניה מיוחס ערך גבוה להתנהגויות ששומרות על פרטיות ומרחב אישי. ריחוק יכול לסמן כבוד, אכפתיות והגינות. הנה כמה דוגמאות.

אבל

בישראל, א.נשים מתייצבים.ות להלוויה ולשבעה, צוחקים, בוכים ואוכלים יחד. בגרמניה האבל לרוב יותר שקט ופרטי. פנייה לבן.ת משפחה מתאבל.ת בתקופה שלאחר המוות יכולה להיתפס כחודרנות. 

הקהילה, שעבורנו יכולה להיות גורם תומך בעת אבל, נתפסת לפעמים כגורם מעיק ומפריע בגרמניה. הנוכחות של אחרים.ות לא מאפשרת להתאבל אלא מאלצת את האבל.ה להתגייס ו"לתפקד", לארח, לנהל שיחה מאורגנת ומאופקת. 

עבורנו, נוצר היעדר. אני לא יכול.ה לקבל את התמיכה ואת השותפות שמנחמים אותי, ואני לא יכול.ה להראות את האכפתיות והנאמנות לקשר באמצעות מתן חיבוק, אוזן קשבת ומאכל מנחם.   

בעולם מקביל: איך לנהל את היחסים עם לא-ישראלים.ות בזמן מלחמה?

לידה 

בישראל, יולדת מוקפת במשפחה וחברים, לעיתים מקבלת סיוע בבישול, בניקיון, בארגונים. בגרמניה, לידה נתפסת כאירוע זוגי ואינטימי, שלא בהכרח מערב אפילו את המשפחה הגרעינית. 

במשפחות מסוימות ביקורים לאחר לידה נחשבים לאירוח לכל דבר, וכשיש מבקרים.ות (אפילו הסבתות והדודים) ההורים הטריים מצופים להתלבש, להתארגן, לנקות, להכין ולארח. נראה פחות בני המשפחה וקהילה שמגיעים לסייע. 

שוב, באדיבות פערי התרבות – הנוכחות הקרובה שאצלנו נתפסת כהענקה וקבלה של עזרה, יכול להיחוות אצל כמטלה מכבידה. 

מחלה

גם כאן התפיסה השונה של קשר נכנסת לפעולה. בישראל אפשר לדמיין מצב בו חברים.ות מסייעים.ות בעת מחלה או אשפוז, באים לביקור קצר עם בלון, מביאים אוכל, קופצים להביא תרופה מבית המרקחת. 

באותו מצב, בגרמניה, החבר הבריא יכול לחשוב "עדיף לתת מרחב, זה מצב פרטי ופגיע שבו החולה מעדיפ.ה להיות לבד ולהחלים בלי שיראו אותו.ה, זו חוצפה לבוא להתארח". החולה, באותו הזמן יכול.ה לעקוב אחרי נורמות של "להסתדר לבד ולא להעיק על אחרים.ות", או לא יכול.ה לדמיין שייראו אותו.ה במצב נזלת ופיג'מה מוכתמת ששמור ליחסים אינטימיים יותר, אולי לזוגיים בלבד. 

גם כאן, הכוונה טובה. אבל עבורנו זה יכול להיחוות כאדישות או הרחקה, ולייצר תחושת ניכור ביחסים.

כשפערי התרבות מכאיבים 

החוויות התרבותיות השונות יכולות להביא עימן כמה תחושות נפוצות סביב היחסים שיצרנו בארץ החדשה:

– חוסר שייכות, בדידות, ריחוק

– אכזבה, ניכור, נבגדות, מרומות 

– תחושה שאני שקופ.ה, לא נראה.ית, חסר.ת חשיבות  

– חוויה של היעדר תמיכה וערבות הדדית

– ספקות לגבי הקשר וסימני שאלה לגבי היכולת לתת אמון באחר.ת

אלו תחושות שמשפיעות עלינו לעומק. הן גם תגובה טבעית למצב, ולא מעידות שמשהו "לא בסדר".

למה זה נוגע ללב חוויית ההגירה?

כל מה שתואר היה יכול לכאוב גם אם היינו לבד בישראל. אבל כמהגרים.ות החוויות האלו משפיעות עלינו בצורה עמוקה יותר. 

מדוע?

• הן מדגישות תחושות של תלישות, של "בין לבין":  "אני כבר לא ממש שם, אבל גם לא באמת פה."
• הן משקפות את האובדן של רשתות התמיכה היומיומיות מהבית.
• הן חושפות את האתגר ביצירת קשרים חדשים שאפשר להפעיל גם ברגעים פגיעים, ולא רק בכייף.
• הן מציפות את הכאב והבלבול שבשפות אהבה שונות – אנחנו מנסים.ות לאהוב ולתמוך בדרך המוכרת לנו, אבל הקשר והקירבה המצופים לא מופיעים.
• הן מעלות שאלות זהות: איפה הבית שלי? מי הקהילה עימה "אסמן" את רגעי החיים המכוננים שלי? מי שותפיי למסע החיים?
• הן מחזקות את הספקות הטבעיות שנלוות להגירה: בחרתי נכון? אצליח לייצר קהילה כמו שהייתה? עזבתי משהו טוב לטובת חיים בודדים? 
• לפעמים, הן אפילו מפעילות מנגנוני הישרדות: מי ידאג לי כשאני לא מסוגל.ת לתפקד? מי יהיה בלהקה שתגן עליי מהטורפים של החיים?

שחיקת מהגרים

פערי התרבות האלה נוגעים במקומות הכי רגישים בנפש. התחושות האלה — של היעדר, בדידות, געגוע, ספק – אינן סימן שמשהו לא בסדר. הן מסמנות חלק בריא ומועיל בתהליך ההגירה – ההבנה של מה שקיבלנו ומה שאיבדנו. 

אחד מהדברים החשובים במצב כזה הוא לדעת שמותר להרגיש ככה ומותר לדבר על זה. אם נתעלם, נקטין או נשתוק – התחושות עלולות להפוך לאינטנסיביות ומקשות יותר.  

מה אפשר לעשות?  הצעות קטנות ליצירת משמעות וחיבור

אם גם את.ה מרגיש.ה לפעמים כך, הנה כמה רעיונות של מה שאפשר לנסות — בהדרגה, בעדינות, בלי לחץ:

• להסביר: לעיתים האחר.ת לא מכיר.ה את המנהגים שלנו. הסבר פשוט על שבעה, על הצורך בעזרה לאחר לידה, על המשמעות של ביקור חולים — יכול לפתוח לבבות.
• להזמין: להגיד במפורש  "אשמח אם תבואו", "זה חשוב לי שתחלקו איתי את זה". סייעו לאחרים.ות לדעת שאינם.ן מכבידים.ות.
  לתווך: לעזור לאחרים.ות להבין מה כן נעים לך: "תבואו רק לעשרים דקות", "תביאו איתכם.ן משהו קטן לאכול", "לא צריך לדבר, רק נהיה יחד, נצפה במשהו". עיזרו להם.ן להבין איך לעשות משהו שלא מוכר להם.ן.
  להמציא מחדש: אם אי אפשר לשבת שבעה, אולי אפשר לארגן ערב זיכרון ביתי. אם אין רצון שנבוא לבקר חולה – אולי אפשר לשלוח לו.ה משהו טעים לאכול.
  
• לחפש קהילה שמבינה אותך: קבוצות של מהגרים.ות, ישראלים.ות או דוברי.ות עברית יכולות להציע חום והבנה מיידית — גם אם זה מתחיל רק בשיחת וואטסאפ.
  
• לדבר: התחושות האלה לא חייבות להישאר בפנים. שיחה עם חברה, עם בן.ת זוג, או עם מישהו.י מקצועי.ת — יכולה לעזור להרגיש פחות לבד. מוזמנים להתקשר גם אלינו, למתן.  

בסוף — זה סיפור של קשר

פערי התרבות האלה מזכירים לנו כמה אנחנו יצורים של חיבורים. גם במדינה שונה – הצורך הבסיסי שלנו להיראות ולהיות ביחד לא השתנה. ברגעים החשופים של החיים אנו מחפשים.ות סימן לכך שמישהו חושב עלינו, שרואים אותנו, שאכפת. שאנו לא לבד במסע החיים.

גם כשהטקסים התרבותיים סביב אירועים אלו אחרים במדינה החדשה – עדיין אפשר לייצר אותם, להמציא אותם מחדש, ולהרגיש את החיבורים שמחזיקים אותנו. אפשר לזכור שהמרק הוא רק סימן — לדבר הפשוט ההוא: להיות ביחד.

זקוקים למרחב בטוח לשיחה? אנחנו כאן.

קו הקשב של "מתן" פתוח עבורכם.ן לשיחות אמפתיות, דיסקרטיות, ללא שיפוט. אפשר לדבר על געגוע, בדידות, שחיקה — וגם על רגעים יפים שנחוו לבד. הקו פתוח בין השעות 20:00-22:00 במספר 0800-0001642 (למחייגים בגרמניה), 493023283794 + (למחייגים מכל אירופה) ובשיחת וואטסאפ למספר +49-176-84958019.