הורות והגירה

"לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמיים"
(אבא שלי, עוזי חיטמן)

הורות – הורות חופנת בקירבה הרבה מאפיינים. היא משנה חיים, היא מביאה משמעות, קשיים ושאלות ללא מענה. התמוגגות רוח לצד עייפות ותסכול. ולצד כל זה, כחלק מהתפקיד ההורי שהסכמנו לקחת על עצמנו, ישנו תפקיד קריטי בהתפתחות התקינה של ילדנו – להיות ה"ההורה הכל יכול". לפחות לכמה שנים בתחילת הדרך. לאחר מכן זה קצת מתפוצץ (ברוך הבא גיל ההתבגרות). גם בגילאים הבוגרים, למרות צלקות ותובנות החיים, תמיד ישאר בנו חלק שירצה להתבונן למעלה, ולראות שם את ההורה המיטיב, החזק.

כמו בשיר "לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמיים", פעוטות וילדים צעירים צריכים להרגיש שההורה שלהם הוא חזק, הוא יכול, הוא מגן. לילדים יש לא פעם את התחושה שהעולם החיצוני הוא מאיים ומפחיד עם כל הרעשים, האנשים והסכנות שלו. ההורים מצידם עושים לרוב ככל יכולתם על מנת לעמוד בדרישות התפקיד. כהורים אנחנו מגוננים, מדריכים, פותרים בעיות, מחבקים ומבטחים שהכל יהיה בסדר.
אבל מה קורה, כשפתאום אנחנו לא בשליטה, לא בטוחים אם ואיך הכל יהיה בסדר? כשאנחנו לא בטוחים שאנחנו יכולים לפתור את הבעיות?

הגירה – הגירה הינה בהגדרה ארוע משבר. משבר לא חייב להיות דבר שלילי. משבר משמעותו קטיעה של רצף – רצף של חיים, של עבודה, של קשר זוגי, של בריאות, של שפה – כאשר אורח החיים הרגיל נקטע, כאשר אנחנו לא יכולים לסמוך על היכולות שלנו שהשתמשנו בהם בעבר, כאשר אנחנו עומדים בלי תשובות – זהו משבר. והגירה מביאה איתה רבים מהמאפיינים – הגירה הינה קטיעה של החיים הקודמים, קטיעה של התרבות שממנה הגענו, של השפה שאיתה גדלנו, של החברים, המשפחה הקרובה.
משבר דורש משאבים. משבר דורש למידה של יכולות חדשות, יציאה מאזור נוחות, הסתכלות חדשה, לאתגר את מה שידעתי על העולם עד כה, למידת שפה חדשה

כשאנחנו הורים אשר עושים הגירה אנחנו צריכים להיות חזקים לא בשביל עצמנו, אלא בשביל הילדים שלנו. חלק מתפקידנו הוא להמשיך ולהראות לילדים שלנו שאנחנו עדיין מטפסים על הסולם הכי גבוה בשמים, גם אם אנחנו לא מבינים בכלל למה הגננת כועסת עלינו בגרמנית קשוחה, או איך לעזאזל משיגים תור לבורגראמט, ולמה כל הילדים בשפילפלאץ נראים כל כך מנומסים. וגם אם אנחנו בעצמנו במשבר ולא תמיד עם הכוחות, אנחנו צריכים להיות שם בשבילם.

כמה נקודות לחיזוק ההתמודדות ההורית בהגירה –
• עצירה לצורך התארגנות מחדש – מאחר והמבנה המשפחתי/זוגי/קהילתי הקודם השתנה וצריך לבנות משהו מחדש, לעתים יש צורך בעצירה לצורך התארגנות מחדש. עצירה שתעזור לנו להבין שאנחנו יוצרים משהו חדש ושזה יקח זמן ומשאבים.
• להיות בעמדה סקרנית – הגננת נוזפת, או ילדים שמתנהגים אחרת, או לקרוא למורה בשם המשפחה שלה ובSIE, יכולים לעורר בנו רתיעה ורצון להלחם על הצדק שלנו. לאפשר לעצמנו להיות בעמדה סקרנית, יכול לאפשר לחקור את העולם החדש והמוזר הזה. לגלות דברים שלא דמיינו. ולא צריך ללכת רחוק על מנת לראות איך אפשר להיות סקרן – הילדים שלנו הם היצורים הכי סקרנים שיש. פשוט להיות קצת ילד סקרן.
• שפה – להשקיע מחשבה, תכנון, והבנה במהי השפה המשפחתית. אם זאת משפחה ישראלית או מעורבת, אם זה לימודים בבית ספר דובר אנגלית או גרמנית, אם אנחנו גרים במרכז ברלין הבינלאומית או בכפר קטן בברנדנבורג – שפה היא מרכיב מרכזי מאוד בזהות האישית והמשפחתית. כל משפחה צריכה למצוא את ה"שפה" היחודית שלה.
• מציאת קהילתיות – הגירה, לרוב, מרחיקה מהקהילה ומהמשפחה. השקעת זמן במציאת קהילה שתתמוך ותעזור הינה נדבך חשוב בהתמודדות עם המשבר ועל מנת שיהיו לנו את הכוחות להיות שם בשביל הילדים.
• חמלה הורית ועצמית – חמלה הינה מושג חמקמק ועדין עד מאוד. חמלה לעצמנו, היא לא רחמים ולא השאת עצות. חמלה לעצמנו, זאת היכולת לומר – "קשה לי, קשה לי עכשיו, ואין לי את כל הפתרונות. זה לא בדיוק איך שתיכננתי, זה לא איך שהילדים שלי תיכננו. אבל אני כאן, בשביל עצמי ובשביל כולם". חמלה היא היכולת להיות סלחנים ונדיבים לעצמנו כמו שאנחנו (בדרך כלל) נדיבים וסלחנים כלפי אנשים קרובים אחרים בחיינו.
• "שיתוף מחזק" – במקרים רבים, על מנת לגונן על הילדים שלנו, אנחנו מונעים מהם מידע על קשיים ובעיות בהגירה ובכלל בחיים. אם אנחנו מציגים רק את החיוב ותמונה נהדרת של המציאות, זה יכול לבלבל את הילדים אשר חווים את המורכבות של ההגירה. האתגר ההורי הוא להצליח למצוא את האיזון של תיאור המציאות באופן אותנטי (ושיתוף אתגרים שלנו ההורים) אך מבלי להשליך את הקושי או האחריות לפתרון על הילד.

אנחנו ב"מתן", כאן גם בשביל להקשיב לכם ההורים. בצוות של מתן לא כולנו הורים, ולא תמיד יש לנו את העצות הההוריות המושלמות. אבל אנחנו כאן בשביל להקשיב, לשמוע את כל מה שתרצו לחלוק. אנחנו כאן עם אוזן חומלת ומחזקת.